יום שישי, 11 בפברואר 2011

ארגז כלים שהוא הוא יצירת האמנות

ארגז כלי עבודה יכול להיות יצירת אמנות בפני עצמה, שראויה למקום של כבוד במוזיאון.
זהו ארגז הכלים של הנרי סטדלי-  H.O Studley - נגר ובונה פסנתרים בן המאה ה19. ארגז הכלים שלו מונה יותר 300 כלי נגרות מאותה תקופה, בתוך מכלול משוכלל של מגירות ושלבים בתוך הארגז. (לחצו על התמונות להגדלה)
המגזין fine woodworking הוציא שתי מהדורות של התמונה הזאת כפוסטר, והם נחטפו מיד. התמונה הזאת מעוררת השראה לכל יוצר, באופן שקשה לדמיין. כבר היה מי שהגדיר את סוג התמונות הללו כ wood-porn, ולא בכדי.
כדי להוסיף מסתורין לעסק, הארגז נושא את חותם מסדר הבונים החופשיים, שנראה שהנגר הנ"ל היה חלק ממנו.




מהפכות. רשתות חברתיות. מוזיקה

המהפכה כבר כאן.
אז נכון. באופן כללי האינטרנט, וביתר דיוק הרשתות החברתיות, ובאופן ספציפי הפייסבוק, צועדים בדרכם הבטוחה להחריב את חיינו. שוב ושוב אני מופתע לגלות שעוד אנשים מחוג מכריי (החוג הפיזי, לא הוירטואלי) וגם אני (האם אני חלק מחוג מכריי??) בחרו להתנתק מהפייסבוק (דיאקטביזציה. אין דרך ריאלית למחוק חשבון פייסבוק) לאחר שגילו כי האתר התמים למראה שסך הכל משמש 'לשמור על קשר עם החברים' מכלה את רוב זמננו, מרצנו ורגשותינו, ולמעשה לא משאיר לנו כלום ביד (צאו וחשבו: כמה זמן של מפגשים אמיתיים ארעו בחייכם בזכות הפייסבוק, לעומת כמה זמן שהשקעתם בזמן גלישה באתר בפועל. אני מניח שהיחס הוא אפס נקודה משהו אחוז). רבות נכתב סופר והושר על כך, ואני מסרב להצטרף למקהלת המקוננות, למרות שאני כנראה אחד מהקרבנות הרבים של התהליך.
אני מבקש בפוסט הזה להתמקד באור החיובי של מהפכת האינטרנט והרשתות החברתיות (הזמן יגיד אם השפעת הפייסבוק על מהפכות בעולם הם צעד חיובי).


מט הרקדן, וארגון עולמי טרום עידן הרשתות החברתיות.
הרשתות החברתיות נותנות כוח אדיר לכל אחד, ובחינם (ואוו. באמת חידוש גדול. כל ילד יודע את זה, אבל הדוגמאות האמיתיות לכך נספרות על יד אחת). 
מט הרקדן, (Matt Harding) אגדת אינטרנט שהיתה באמת (וזכתה ל60 מליון צפיות). לדור הצעיר נזכיר בקצרה שמדובר בבחור שהחל משנת 2006 מעלה סרטונים שלו רוקד ריקוד מגושם אך חינני במקומות שונים בעולם. הסרטון הזה התחיל את המהומה, והוא הלך וצבר מעריצים. 
בשנת 2008 הבחור הסימפטי הנ"ל שידרג את הופעותיו והחליט לשלב את האנשים המקומיים איתו בריקוד. התוצאה מפליאה.4.5 דקות,  14 חודשים, 52 ערים בעולם, אלפי משתתפים. 
באותה שנה הוא נשא הרצאה בנוגע לפעילות שלו, בה הוא הסביר כיצד ארגן אנשים מכל העולם לרקוד ביחד איתו, במה שניתן לכנות סיבוב הופעות בינלאומי. המצגת הזאת, הכוללת 20 שקופיות וכתובה בטוש עם כתב ילדותי, היא המצגת הטובה ביותר שראיתי בחיי, בלי הגזמה. פשוטה, נהירה, ברורה, יצירתית ומבריקה. שימו לב למשל לתובנה המבריקה שמופיעה ב 4:35. מומלץ בחום לראות עד הסוף. כולל הריקוד הספונטני שהוא אירגן במקום. הנאה מובטחת. אז כמו שתכלו לראות, הבחור הקדים את זמנו ויצר מעין רשת חברתית עצמאית בעזרת האתר שלו והאימיילים. עבד יותר קשה מאשר אם היה עושה את זה היום (בעזרת פייסבוק כמובן), אבל הצליח בהחלט.

יצירת מוזיקה ורשתות חברתיות
כמה שלבים במהפכה: ראשית, אפשרויות ההקלטה שהפכו זמינות מאוד לכל בעל מחשב. לא דרוש הרבה מעבר למיקרופון ותוכנה סבירה. אולפן מוזיקה הפך למותרות, ולא נדרש לטובת הרמה המוזיקלית עליה אנחנו מדברים.
השלב השני הוא תוכנות הוידאו, המאפשרות עריכה מרובת ערוצים בקלות. הדבר מאפשר ליוצר אחד להקליט שיר בו הוא מנגן על כלים רבים ושונים ושר בו זמנית תפקידים מרובים.
והשלב השלישי, והחשוב מכל, הוא התרחבות הרשתות החברתיות. דבר זה מאפשר פרסום גדול ורחב היקף, תוך ניצול מערכות גדולות לארגון הופעות, ריכוז קהל מעריצים, גיוס כספים וערוץ תקשורת פתוח, והכל, כמובן, בחינם.


POMPLAMOOSE
כדוגמה לשילוב בין מוזיקה עצמאית ורשת חברתית אפשר לקחת את הצמד Pomplamoose. זוג אמריקאי צעיר שיוצר מוזיקת אינדי, או כמו שהם מכנים: videosongs. למעשה זהו ז'אנר חדש של מוזיקה, וז'אנר חדש של קליפ מוזיקלי. פשוט תראו כאן ותבינו הכל. כל היצירה נעשית בבית הפרטי, פחות או יותר בפיג'מה ונעלי בית, וככה גם זה נראה ונשמע, במובן החיובי של המילה. הם ניסחו שני כללים שמאפיינים את היצירה שלהם: מה שאתה רואה הוא מה שאתה שומע, וכל מה שאתה שומע - בשלב מסויים גם תראה אותו. בסיוע שכבות רבות מאוד של צלילים וקולות הם יוצרים מוזיקה מפתיעה, מרגשת ומאוד מאוד מקורית. גם הקאברים שהם מבצעים (מעולים - מומלץ לשמוע) וגם המוזיקה המקורית שלהם היא חדשנית, והסביבה הטבעית בה המוזיקה נוצרת, והשילובים הבלתי אפשריים של אמצעים ומוצרים שיוצרים להם קולות, הביאו להם 50 מליון צפיות(!) תוך שנתיים וחצי. עד היום הם מכרו באייטונס מעל 100,000 סיגנלים, ולערוץ המוזיקה שלהם ביו-טיוב יש קרוב ל250,000 מנויים. ולמי שעדיין לא מבין, כל הדברים האלו שווים הרבה מאוד כסף, כך שאפשר להיות רגועים מבחינת אפשרויות הקיום של הזוג. כל זאת, ויש להדגיש את המובן מאליו: ללא הוצאה כספית על פרסום, ללא קידום מכירות (כמעט) וללא גב של חברת הפקות ענק מאחוריהם. במקרה הזה, כשרון, יצירתיות והרבה הרבה חן וקסם אישי (הטירוף הקל של החתן והשלווה הסטואית על גבול האוטיסטיות של הכלה), בסיוע שתיים-שלש פרסומות שהם עשו לשוק המסחרי, הביאו אותם עד הלום, גם בלי אמריקן איידול. (אגב, מרתק לראות שלא משנה מה הם עושים בפרסומת, זה נראה רק צל חיוור לעבודה המוזיקלית המקורית שלהם. האותנטיות במקרה הזה היא הכל.)


Lauren O'connell
דוגמה נוספת היא Lauren O'connell, שלה סיפור הצלחה די דומה, אך מעניין יותר.
לפני שלוש שנים (אז היא היתה בת שמונה עשרה) היא התחילה להקליט את עצמה שרה ומנגנת במרתף, מוקלטת במצלמת וידאו בסיסית. אחרי חצי שנה היא כבר התחילה לערוך את הוידאו כך שישלבו מספר כלים בהם היא מנגנת במקביל. בהמשך היא שידרגה את ציוד ההקלטה והעריכה (לא יותר ממיקרופון ותוכנה משופרת) והיום היא יוצרת קליפים ברמה ובאיכות מוזיקלית שיכולה ללמד את טובי העוסקים בתחום. למשל זה. אבל זהו רק החלק הטכני של הסיפור. הצד המעניין בכל זה הוא המערך שמלווה אותה מסביב: הפקה, יחסי ציבור, תאום הופעות וקשרי מעריצים - זה הכל היא, המחשב האישי והרשתות החברתיות. כמובן שהיא מחוברת לפייסבוק, טוויטר וכן הלאה בה היא דואגת לעדכן את המעריצים על הופעות, שירים חדשים, וכמובן שיש לה עמוד במייספייס וכל שיריה מוצרים למכירה באייטונס, אבל זה בנאלי. היא גם דואגת מדי פעם לענות על שאלות ובקשות של מעריצים, אבל גם זה לא יוצא דופן. היא מבקשת מהמעריצים לעצב לה חולצה, ומקבלת הרבה הצעות, שגם זה נחמד. בדצמבר האחרון היא פירסמה וידאו בו היא מתארת כיצד הפכה תוך שלש שנים מבחורה שמקליטה שירים במרתף למוזיקאית במשרה מלאה שגם מתפרנסת מכך. היא מציינת את רצונה להקליט אלבום, והיא מנסה לגייס כספים לטובת העניין. היא השתמשה בפלטפורמה של PLEDGEMUSIC, שמאפשרת תרומות למוזיקאים לצורך היצירה שלהם. אבל, ופה הדבר המרתק מכל: שימו לב מה היא מציעה שם למכירה. הכל. (טוב, כמעט הכל). מלבד כל השירים שלה להורדה, היא מציעה את המילים, האקורדים והטאבים (שתוכלו לנגן בעצמכם), בכתב יד קודשה. אביזרים שונים עם חתימות שלה עליהם, חולצות עם שמה שהיא עיצבה, הקשת איתה היא מנגנת (נמכר), האיפוד עם השירים שהיא אוהבת (נמכר), המפרטים שהיא השתמשה בהם, המפוחיות שלה, ארוחת ערב משותפת איתה (500$, לא כולל הארוחה - לפי עדותה - זהו המוצר הנמכר ביותר!!!), הופעה אישית, קניות משותפות איתה במכולת, שרשרת העשויה מהמיתרים שלה שנקרעו, מפרטים בהם היא השתמשה, ציורים שלה או ציורים לפי בקשה, שיחת טלפון אישית בתודה על התרומה (80$) [זה באמת מצחיק, אתה משלם כדי שיגידו לך תודה על זה ששילמת. הרקורסיה מחווירה] והדבר שהכי ריתק אותי: הקדשות בדיסק. כן כן. תרמו 350$ ותזכו שהשם שלכם יופיע כתורם בחוברת המצורפת לדיסק!, נא למהר, נותרו רק ארבע מקומות. יש לה בהחלט מחשבה יהודית, זה כבר מתחיל להשמע כמו בית כנסת. במחשבה נוספת, ולהבדיל רוב רבי רבבות פעמים, גם הרב עובדיה מימן ככה את הסט ילקוט יוסף שנכתב על ידי בנו, ראו בעמודים האחרונים והראשונים של הכרכים (במהדורות הישנות). ועכשיו, להחזיק חזק: אני לא יודע כמה כסף היא שמה לה במטרה לגייס, אבל היא הניחה שתוך חודשיים היא תגייס מחצית מהסכום. בפועל, היא גייסה את כל הסכום תוך 24 שעות. כאן היא מודה למעריצים על כך, ומציעה מוצרים נוספים למכירה, אבסורדיים עוד יותר (כמו למשל: היא תכין תמונה מזוייפת שלך ושלה בפוטושופ כאילו הייתם ביחד בלונה-פארק וכדומה. או שהיא תצייר את דמותך כמו ווילסון, החבר של טום הנקס). מופרך כמו שזה נשמע, אבל לא הייתי מזלזל בשום דבר שהיא מציעה למכירה. יש לה קבלות על ההצלחה שלה. 'קבלות' מילולית.
אי אפשר להתעלם מהתעוזה של המודעות העצמית המופרכת שלה, ובאותה נשימה - היא הצליחה מעל ומעבר למצופה. אז הנה המהפכה האמיתית של האינטרנט. איך בין לילה אתה יכול להפוך מסתם אחד למשהוא אחר לגמרי, אבל בלי מכונה משומנת מאחורייך בדמות אמריקן איידול או חברה מסחרית, אלא הרבה כשרון, תעוזה ומקוריות. אגב, ובאופן לא כל כך מפתיע, שמעתי שיר אחד שהיא כבר הקליטה באולפן, וקצת התאכזבתי. היופי שבאותנטיות הלך לאיבוד קצת. אבל זה כבר סיפור אחר.  


אז למה אני מספר את כל זה
במקום כל הפרסומות המזוייפות שמוכרות לנו חופש וחופש בחירה, חוויה אחרת שלא הכרנו וחיים אחרים (בעיקר חברות סלולר אוהבות לשחק על זה) יש היום באמת כח עצום בידי כל אדם שמחובר לאינטרנט. אני זוכר איך לפני כ-12 שנה הקלטנו אלבום בישיבת עתניאל, אילו אמצעים נדרשו וכמה זה עלה, ואני רק מדמיין אילו יכולות יש לחבר'ה היום ליצור ולא פחות חשוב מכך - לגייס כספים. ארגונים, מוסדות ועמותות בארץ מנסות לגייס כספים, ונראה לי עדיין שהפורמט המקובל הוא ערבי גאלה, קונספט ארכאי ותמוה כשלעצמו. תעוזה, יצירתיות, דמיון וקצת מזל יכולים להמציא רעיונות חדשים בדיוק כמו או טובים מאלו שלורין המציאה בעצמה. עם זאת, אני לא חושב שכל ארגון שמנסה לגייס כספים ירוץ לפתוח דף פייסבוק וטוויטר. חברי כנסת וגם ראש ממשלתנו עשו את זה בבחירות האחרונות, וזה פתטי לאור העובדה שזה נעשה כדי לדבר אל הדור הצעיר ולנסות להתאים את עצמך לדבר שאתה לא בנוי אליו. ביבי לא באמת מתכוון לעדכן את סטטוס הפייסבוק שלו יום-יום (בניגוד למשל, לשרה פיילין).
מספיק להפעם. עלו והצליחו.


יום חמישי, 10 בפברואר 2011

שיעור מס' 9 בעיצוב גרפי





את התמונה הזו צילמתי בחנות צעצועים.
ובעקבותיה שיעור בחינם: איך אסור לעצב משחק שנקרא:
 Tradition - A game of Jewish Facts, Trivia and Humor
בשלב ראשון - לא לעצב אותו שייראה כמו משחק של כת השטן. זה בערך כמו לכתוב 'נח' בשבע בשגיאות: הצבעים לא נכונים (שחור ואדום), הפונט שגוי (גותי) הלוגו מאיים, המגן דוד מטעה (בסגנון כת השטן) - ובאופן כללי העיצוב משדר הכל חוץ מFUN. קשה לי לראות אנשים (יהודים) נהנים ממשחק שמעוצב ככה, או בעצם - קשה לי להאמין שמישהו יקנה את זה. מלכתחילה. משחק מהנה לכולנו.

מצבי חירום ומוצרים תעשיתיים - המשך קצר

כבר דיברתי כאן בעבר על מצבי לחץ וצורת החשיבה המקובלת כלפיהם, בעיקר ביחס למוצרים שמיועדים לשעות אלו.
נזכיר לכולם שלא מזמן היתה שריפה גדולה בקרונות רכבת ישראל, ואחת מבעיות החילוץ היתה שלא היו פטישים לשבור את חלונות הזכוכיו, ואחד הנוסעים ירה בנישקו האישי כדי לנפץ אותם ולאפשר פתח מילוט.
דוגמה קטנה שנתקלתי בה הבוקר: מפתח לארון כיבוי אש. המפתח נמצא בתוך קופסה נעולה עם חזית זכוכית. אל הקופסה מחובר פטיש פלסטיק, שנראה כמו פטיש צעצוע. יהיה מאוד מאוד קשה לשבור זכוכית קטנה כ"כ ויחסית עבה עם הפטיש הזה (בדקתי), שבניגוד למקובל לא מורכב קצה ברזל בקצהו.
במקרה שמתי לב שיש בורג לקופסה למטה. בורג פיליפס מהסוג הפשוט והמוכר. לא היה יותר פשוט לצרף מברג במקוס הפטיש הטיפשי הזה???
שוב אנחנו נפגשים עם הנחת היסוד של אי אלו מעצבים ומעצבי דעת קהל שבמצב לחץ האדם מפסיק לחשוב ויהיה לו יותר קל לשבור מאשר להבריג. באופן עקרוני נכון. אבל אם לוקחים בחשבון לשבור זכוכית קטנה ועבה עם פטיש צעצוע אל מול שחרור בורג עם מברג, הייתי הולך על אופציה ב'. אבל עזבו, אנחנו אוהבים דרמות. אגב, אני הייתי לוקח את הסיכון ומשאיר את הארון פתוח ובטוח, אבל לא נוהגים לקחת סיכון עם ונדליזם או עם נערים שיכולים להשתמש בזה למלחמות מים. כן לוקחים סיכונים עם חיי-אדם.

יום ראשון, 6 בפברואר 2011

דוס. תמונות ממערכת ההפעלה של האדם הדתי


שלום כיתה א'.

נא להעביר לרטט ולהוציא מחברות.

על טולרנס בימי קדם


 מתוך מדרש שמות רבה:
'שאו שערים ראשיכם'. שלמה אמר הפסוק הזה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים. עשה ארון של עשר אמות. כיון שהגיע לפתח בית המקדש היה הפתח של עשר אמות והארון של עשר אמות, ואין עשר אמות יכולין להכנס בתוך עשר אמות, ועוד שהיו טעונין בו (=יש לקחת בחשבון גם את נושאי הארון שמגדילים את היקפו). כיון שבא להכניסו, לא היה יכול. עמד שלמה והיה מתבייש ולא היה יודע מה לעשות. התחיל להתפלל לפני הקב"ה. עד כאן לשון המדרש.
אני מאוד אוהב את המדרש הזה כי זוהי בעיה שאני נתקל בה לא מעט בחיתוך חומר בלייזר, שם הדיוק גבוה מאוד. אם רוצים שחלק אחד (זכר) ייכנס בחלק אחר (נקבה) בדיוק, יש להקפיד שהגודל לא יהיה זהה, אלא עם טולרנס (הפרש) ביניהם. כמובן שהדבר תלוי בחומר, אך יש לדאוג שהזכר יהיה קטן בהיקפו בלפחות 0.1 מ"מ, כדי שבאמת יוכל להיכנס לחלק הנקבה. קשה להאמין שהדיוקים האלו היו קיימים בתקופתם, לכן אני מוצא את המדרש הזה מפליא מאוד.
אגב, אם נחתוך בלייזר מרובע מתוך לוח, כאשר המרובע הוא נניח 10X10, אז כמובן החלק הזה יוכל להכנס ולצאת מתוך החלל. עובי הקרן, שהיא בדרך כלל 0.3 מ"מ, הופכת זאת לאפשרי. התוצאה הסופית תהיה שהזכר הוא 10X10 ס"מ, והנקבה היא 10.03X10.03 ס"מ.



על תעודות זהות ועיצוב פנים - מכתב שלא נשלח


לכבוד
שר הפנים
השר אלי ישי

שלום וברכה,
אני מתנצל מראש על שאני מטריח את כבודו בעניני זוטות, אך אף על פי שמכתבי עוסק בענינים פעוטים לכאורה, אני חושב כי יש עניין רב לציבור ולכבודו בשיפור הנושאים המוזכרים במכתבי זה. לאחרונה נגנבה תעודת הזהות שלי. תהליך ההנפקה של התעודה החדשה עורר בי כמה מחשבות:
נשיאת תעודת זהות בכל עת היא כידוע חובה על פי חוק. מפתיע אם כן שמסמך חשוב זה, המשמש כמסמך זיהוי רשמי (ובמקרים רבים בלעדי) של מדינת ישראל, מגיע בפורמט מביך כל כך, בישראל שנת 2011.
התעודה עשוייה כידוע נייר מודפס ומנויילן, שעליו מודבקת תמונה. פורמט זה, שלא השתנה מאז שנות השמונים המוקדמות, הינו ארכאי, קל לזיוף, לא עמיד, נהרס בקלות, ובאופן כללי לא עומד בשום סטנדרט של התקופה בה אנו חיים היום. כל מועדון לקוחות שמכבד את עצמו (בין אם זוהי רשת ביגוד או רשת סופרמרקט) מנפק 'על המקום' תעודת זיהוי בעלת עמידות גבוהה יותר (פלסטיק ולא נייר) ועם אמצעי אבטחה מתקדמים יותר מתעודת הזהות הרשמית של מדינת ישראל. גם הגודל הפיזי של התעודה, הגדולה פי שניים מכרטיס אשראי, אינו מתאים לרוב ארנקי הגברים המצויים בשוק, והדבר גורם לקשיים בנשיאתה בכל עת כנדרש בחוק. נראה גם שבהזמנת בר-מצווה ממוצעת מושקעים יותר תכנון ומחשבה מאלו שהושקעו בתעודה זו.
אל התעודה מצורף ספח שאינו מנויילן, ועל כן לא שפר עליו גורלו. הספח מכיל פרטים חשובים כמו כתובת ושמות הילדים. ברוב המקרים, בתוך כשנה האותיות בספח נדבקות לנרתיק הפלסטיק והספח הופך ללא קריא.
אינני חושב שיש טעם להסביר לכבוד השר את החשיבות ב'ניראות' בנוסף אני מצ"ב תמונה של הכניסה לשלוחת משרדכם בה חידשתי את התעודה, שלוחת גילה בירושלים. כפי שניתן לראות, השילוט בכניסה למשרד הוא מביך. במחילה, אני לא חושב שהייתי נכנס אפילו לשירותים ציבוריים הנושאים שילוט כזה. גם עיצוב הפנים של השלוחה הוא כאוטי ולמעשה לא קיים. אזורים רבים של הקיר מכוסים במודעות ובהודעות שונות ומשונות על מגוון רחב של עניינים. איני מכיר סניף של רשת כלשהיא שאינה דואגת לסניפיה שיהיו בעלי עיצוב פנים מסודר ועיקבי. אמנם אין אני עסוק בפנטזיות על משרדים וסניפים ממשלתיים וממלכתיים עם דגלי לאום, כבוד והדר כמו בשיטה האמריקאית, אך עדיין אני מרשה לעצמי לחלום על שלוחה ממשלתית שלא נראית כמו סניף של תנועת נוער.
בכבוד ובברכה,
אליסף שויקה
מבוא ביתר

מנהג מעניין....

מתוך הסידור "תפילה ישרה", של חסידות בוסטון
מחלוקת ידועה בהלכה האם יש לחתום "על המחיה" בלבד או "על המחיה ועל הכלכלה". המנהג הזה של החסידים, יותר משהוא משקף מנהג שטות, משקף נאמנות עיוורת במודע לצדיק/רב'ה, גם כאשר ברור לכל שאין משמעות להקפדה זו, ואפילו כאשר נוצרות סיטואציות מגוחכות או נלוזות כגון דא.

ארכיון הבלוג